סילבוס

תוכן הקורס ומטרתו

ההעמדה מחדש (re-enactment) מציבה את הקולנוע התיעודי בפני פרדוקס המלווה אותו לאורך התפתחותו ההיסטורית: כיצד ניתן לייצג מחדש אובייקט מן העבר שאינו נגיש עוד בצורתו המקורית? מהו טיבו של האובייקט החדש הנוצר, והאם הוא יכול להיוותר חלק אינטגרלי מן הפרויקט התיעודי ומחתירתו המתמשכת אל האמת? העמדה מחדש אינה מייצרת ראיה או עובדה היסטורית, אלא פרשנות אמנותית הממשיכה את קולו של המתעד ? מעין "רוח רפאים" של עבר נעדר ובלתי ניתן להשגה, המשתלטת על הדימוי התיעודי ויוצרת מרחב פנטסמטי שבו עבר והווה נשזרים זה בזה. אסטרטגיה זו הייתה נפוצה כבר בראשית ימי הקולנוע התיעודי, אך ספגה ביקורת חריפה בשנות השישים עם עליית הקולנוע הישיר והסינמה וריטה, שדחו כל צורה של שחזור או בימוי. כל ייצוג הוא פברוק, טענו יוצרי זרמים אלה, למעט מה שמתרחש באופן ספונטני מול המצלמה, ללא חזרות או הכנות מוקדמות. אולם בקולנוע התיעודי של עשרים וחמש השנים האחרונות, שהתרחק מן האידיאל התצפיתי ומאמץ יותר ויותר צורות נרטיביות, פרפורמטיביות ורפלקסיביות, הפכה ההעמדה מחדש לאחת מן האסטרטגיות הבולטות והלגיטימיות של היצירה התיעודית. בסמינר זה נבחן את ההיבטים האסתטיים, האתיים, האפיסטמולוגיים ואף המשפטיים של ההעמדה מחדש, ונעקוב אחר מופעיה בתצורות שונות של תיעוד, ובהן האתנוגרפיה, הדוקו?דרמה, האנימציה התיעודית והמיצג האמנותי. באמצעות דיון בסרטים פורצי דרך העוסקים בייצוגי היסטוריה, זיכרון וטראומה ? ובהם הקו הכחול הדק, דיטר הקטן צריך לעוף, קלוז?אפ, מעשה ההרג וואלס עם באשיר ? נבחן כיצד ההעמדה מחדש מחדירה אל הקולנוע התיעודי יסודות של פרפורמנס, פנטזיה ובדיון, ומערערת על הגבולות שבין אמת לבדיה, בין זיכרון להיסטוריה ובין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי.